בודאי היו כמה קוראים שהרגישו שיש
ברשומה הקודמת סוג של דמגוגיה.
תדברי אל הילד שלך בהתענינות והוא ירוץ
ללמוד למבחן. נו באמת...
אבל זה לא העניין.
תקשורת (מילולית או לא מילולית) היא הדרך
להביע הערכה, איכפתיות, אהבה. אלה הם צרכים בסיסיים של האדם והתקשורת היא הכלי
לענות על צרכים אלה – של ילדים, חברים, עמיתים לעבודה, בני זוג, בני משפחה וכל אדם
באשר הוא.
אני חוזרת לאמא ולבן מהרשומה הקודמת.
האמא החוקרת טועה לחשוב שהתקשורת שלה עם
בנה נועדה למתן הוראות לחיים. "תלמד למבחן כדי שיהיה לך עתיד..."
האמא המתעניינת מבינה שתפקיד התקשורת
שלה עם בנה הוא לבטא את האכפתיות שלה כלפיו.
החקירה מתייחסת למושא – המבחן. המבחן נהיה
חשוב מהילד.
העניין מתייחס לנושא – הילד. הילד חשוב
בלי כל קשר למבחן.
ולכן, גם אם בסופו של דבר השיחה עם האם
המתעניינת נגמרה בצורה אחרת. כמו למשל:
-
את יודעת אמא, ממש לא
בא לי להתכונן למבחן הזה. הוא בכלל לא חשוב בעיני.
השיחה השיגה את מטרתה – הבעת אהבה
ואכפתיות לבן.
ואפשר לומר זאת בקיצור –
תפקידה של התקשורת להיות ביטוי לאהבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה