כמו מים

-          למה אני צריכה לוותר לגמרי על הכמיהה הזאת? אם אוותר עליה איך היא תתממש אי פעם?

-            ועכשיו היא מתממשת?

-           לא...

-          יש כאן באמת פרדוכס. את נורא רוצה משהו, את נורא רוצה אותו באופן אקטיבי. את ממש כל הזמן נורא רוצה  אותו.  ו... זה לא קורה. היום שלך טבול בכמיהה הזאת, סדר היום מתארגן על פי זה, סדר היום הרגשי נובע מזה... זה כבר חלק מהזהות שלך.

-         אז את באה ואומרת לי, תוותרי על הרצון. איך זה יכול לעזור?

כן. אנחנו נורא רוצים משהו ועושים למען שזה יקרה. זה טוב. זה נכון. כך אנחנו פועלים כדי לתת מענה לצרכים שלנו. כשזה באמת נותן מענה לצרכים אנחנו יכולים להמשיך הלאה.

השאלה מה אנחנו עושים כשזה לא קורה. 

אנחנו עושים וזה לא קורה. ועושים עוד וזה לא קורה, ועושים עוד מאותו הדבר, וזה לא קורה. ונדמה לנו שזה לא קורה כי אנחנו לא עושים מספיק טוב, מספיק הרבה, מספיק חזק. אז אנחנו מנסים לעשות עוד ועוד מאותו הדבר. וזה לא קורה.

זה ההרגל שלנו. כמו ערוץ שאליו זורמות האנרגיות המכוונות לאותו נושא.

והערוץ הזה לא מוביל אותנו למחוז חפצנו.

אולי, אם נמצא דרך שונה לטפל באותו הנושא היא תהיה יותר יעילה? לא עוד מאותו הדבר, אלא משהו אחר, חדש. אולי אז משהו ישתנה?

אבל, אנחנו הרי "חיית הרגלים". ההרגל שלנו לעשות את אותו דבר שאנחנו עושים שוב ושוב הוא חזק. הוא ברירת המחדל שלנו. כשאנחנו לא חושבים, לא מודעים, לא מפנים לשם את תשומת הלב שלנו, ההרגל נושא אותנו, לא אנחנו אותו.

התגובות שלנו אוטומטיות, המעשים שלנו אוטומטיים.

אז כן. כאן אפשר לחסום את הערוץ. כדי שהכוון שאליו אנחנו נסחפים מתוך הרגל יהיה חסום.

לוותר על הכמיהה לזוגיות...

לוותר על הכמיהה לילד...

לוותר על הכמיהה לעושר...

לוותר על הכמיהה...

ולהתבונן -

לחסום את ערוץ הכמיהה, ולראות לאן זורמים המים. אילו נתיבים חדשים אפשריים בזכות זה שהנתיב הזה נחסם?

מה קורה לי כשאני מרפה לתוך המציאות – שאין ילד, שאין זוגיות, שאין כסף... שבן הזוג הוא לא כזה, שהילד שלי הוא כן כזה...

איזה חדש יכול להוולד כאן?