הנושא הוא אותו נושא. אבל רגע אחד היא
מדברת לאט, בשקט, מחפשת את המילה המתאימה, ורגע אחרי זה היא יורה את המילים
בצרורות. רגע אחד היא מתכנסת לתוך עצב בבכי עצור וברגע הבא היא כועסת וטון הדיבור
שלה נוקשה וצורם.
ברגעי הכעס היא חוזרת ואומרת שוב ושוב
בדיוק את אותן המילים, כאילו מדקלמת תפקיד ידוע מראש. שוב ושוב חוזרת בדיוק לאותו
המקום.
ברגעי השקט המילים זורמות. היא מגששת,
היא מרגישה, היא נזכרת, היא כואבת, היא מבינה. נוסעת הלאה, ממשיכה עם הזרם.
הרגע האחד והרגע האחר- אלו שחקני הרוח השונים שנוכחים על במת המשחק שלנו. כשמבינים שיש משהו מעל הרוח- וזו הנשמה, אז מתבהרת תמונה רחבה יותר של הוויה: תכלית קיומנו כאן היא התפתחות ואת זה אנחנו עושים ע"י למידה איך לדייק את התסריט שחתמנו עליו ואיך אנחנו מממשים אותו. הכל צפוי והרשות נתונה, משמע: התסריט שלנו כבר חתום, הכל צפוי וידוע מראש, אבל הדרך בה נבחר לשחק: ה איך/כמה/מתי/איפה - זה נתון לבחירה החופשית שלנו. כשמבינים זאת, קל יותר להתעלות מעל הרגעים שבהם שחקני הרוח סוחפים אותנו מטה למערבולות רגשיות: כעס/בכי/עצב/תוקפנות. ההבנה הגבוהה היא שעוזרת לדייק את מימוש התסריט, היא המאפשרת התפתחות ולמידה.
השבמחקאהבה
נעמה
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחקאני לומדת שהמנגנון הרגשי הוא מנגנון נחוץ אלא שהוא פועל בחיינו יתר על המידה. כשאנחנו מרגישים פחד יש לנו כמה אפשרויות מוגבלות לפעולה - תקיפה, בריחה או קפאון. התגובות הרגשיות המתקיפות, הנמנעות והמקפיאות הן תגובות של פחד. הבעיה עם המנגנון הזה שהוא נכנס לפעולה גם כשאין סכנה אמיתית. ואז הוא מבזבז אנרגיה ותוקע אותנו.
השבמחקזה בעיני הרגע האחד.
הרגע השני הוא דיבור שמחובר למידע שמתקבל מהגוף. הגוף כולו הוא למעשה איבר חישה אחד גדול והוא כל הזמן מקבל אינפורמציה ומעבד אותה מבלי שהחלק הקוגנטיבי יכנס לפעולה. משם, מהמקום הזה של החיבור לגוף אנחנו יכולים לצאת מהמעגלים ששם אנחנו תקועים, אנחנו יכולים ליצור את האפשרויות החדשות שמתאימות לנו בהווה ולא לשחזר את מה שהיה נכון לנו בעבר.
מעבירה לכאן את המשך ההתכתבות עם נעמה מהפייסבוק:
השבמחקנעמה:
המנגנון הרגשי אכן נחוץ, אבל רק כשאנחנו מנהלים אותו מתוך הבנה גבוהה ולא מאפשרים לו לנהל אותנו- כמו במקרה של פחד שהוא לדעתי רגש נמוך ומיותר בכל מובן שהוא,איננו תורם או מקדם אותנו בכלום אלא רק מוריד מטה. רק ההבנה -יכולה לגרום לנו להתעלות מעליו ואז אפשר להיזהר/להימנע/לבחור להרגיש כל מה שנרצה ובלבד שזו בחירה חופשית ולא להיות מונע מתוך הפחד.
אם את מבינה שדיבור יכול לבטא את תחושות הגוף, תוכלי גם להבין שתחושות הגוף מגיבות לדיבור, כלומר- ניתן בעזרת כלים תודעתיים לדבר עם הגוף וליידע אותו על האפשרויות החדשות שאנחנו בוחרים בהן בהווה
אורנה:
השבמחק"אם את מבינה שדיבור יכול לבטא את תחושות הגוף, תוכלי גם להבין שתחושות הגוף מגיבות לדיבור",
בהחלט מסכימה. ובדיוק בהקשר הזה אני מתארת דיבור שהוא אחר שבאמת מייצר שינוי גם בגוף וגם בתודעה.
אם לדייק שוב: דיבור שנשען גם על מידע מהגוף יש בו את הכוח לייצר שינוי גם בתודעה וגם בהרגשה. דיבור שמופעל רק מהתודעה לעיתים לא מגיע לעומק ואז יש תחושה של: אני מבינה
נעמה:
השבמחקבענייני לב את מבינה יותר ממני... ממה שאני יודעת: אם עד היום היתה קדימות לאדמה-חומר-גוף ומים-רגש, הרי שבעידן החדש תהה קדימות לאש והאוויר. מה שיכתיב את ההתנסויות שלנו יהיה הרצון וההבנה . יכולת השפעת הלב תלך ותצטמצם. נקבל יותר ויותר הנחיות מהחושים הפנימיים ופחות ופחות מהגוף הפיזי ומהרגש
אורנה:
השבמחקנעמה, נראה לי שאנחנו מדברות על אותו דבר. רק שאני מאמינה שהחושים הפנימיים האלה גם הם נובעים מהגוף. והדרך לצאת מהתקיעות הרגשית שאנחנו מכירים עוברת דרך שם - הגוף. הרי אי אפשר להתעלם מזה שאנחנו חיים בתוך הגוף, והוא הכלי שלנו לפעול בעולם.