סבא

כשהיתה בת שתים-עשרה נפרדו דרכיהם. אולי לרווחת שני הצדדים. לא רק לרווחתה. היתה מלאה בזעם וכאב. על מה שהיה, על הנוכחות ועל ההעדרות.

בחגים הקפיד לברך. היה שולח כרטיס ברכה עם כמה מילים לאקוניות. אגרות הברכה העצימו את הכאב הנורא. את הכעס. את הזעם. אולם עם הזמן נאספו לערמה גדֵלה של נוכחות.

במהלך השנים התבררו דברים,  בינה לבינה,  בהיעדרו...

הזעם שכך... כאב עדיין נוכח...

חתונה...

ילדים...

סבא.