שתיקה:
את שותקת. אף מילה לא יוצאת מפיך. הראש
שלך גועש ורועש. המילים מתפוצצות בתוכו כמו גלים ביום סערה. את ממשיכה במעשיך. פיך
קפוץ, גופך נוקשה, תנועותייך חדות. חבטות הכלים שאת עורכת על השולחן ממלאות את
האוויר בקולות צורמים. את מגישה את האוכל בהתרסה. יושבת לאכול ובקושי מצליחה
לבלוע. הזכרונות של הריבים האחרונים שלכם מתייצבים בראשך כחיילים נכונים לקרב. את מסתכלת
עליו ורואה בו אויב.
את שותקת אבל שקט אין.
השהייה:
את שותקת. אף מילה לא יוצאת מפיך. את
מקשיבה לזרם המחשבות שמציף את ראשך, לא מסכימה ולא מתנגדת. את שמה לב לתחושות הגוף
שלך. את מרגישה את הכאב הצורב בלב, את מועקת הפחד בבית החזה. את נושמת. שמה לב
שברגע השיא של התמלאות הגוף באוויר המועקה פוחתת במידת מה, ומיד כשהאוויר יוצא היא
חוזרת לעוצמתה. את ממשיכה בהכנת האוכל. מגישה את האוכל לשולחן, עורכת עליו את
הכלים ומתיישבת לאכול. את שותקת ומתבוננת בו. נזכרת בחמימות שחשת כשהרדמת אותו בזרועותיך.
רואה את מצחו המכווץ, את הנוקשות שלך תנועותיו. מזהה את המצוקה שלו.
שקט.
מעבירה לכאן התכתבות מהפייסבוק
השבמחקאורנה יקרה, תודה גדולה. ניסיתי להגיב בבלוג ואיכשהו זה לא צלח בידי. כותבת לך כאן, המילים הבהירות, ברורות ומדויקות, התיאור הרגיש והחומל, הזכירו לי את שאני יודעת ולא תמיד זוכרת ברגע האמת. הדוגמה המפורטת שלך מאפשרת את החיקוי וההפנמה. מנסיוני, ההתבוננות הזו מאפשרת את הזיהוי, הפענוח והתגובה המממשת את רצוני מתוך המרכז הפנימי שלי המחליפה את זו הנגררת להגיב, החורקת את פנימיותי בצרימות החוצה. וגם ההקשבה לגוף שמאלצת נוכחות מלאה בהווה במקום בריחה לעבר ולעתיד. מזמנת לעצמי אוטומט חדש. שבוע מקסים."
שרית זיק