אמא יקרה,
את מבולבלת, עצובה, לכודה בתוך מחזה
שחוזר על עצמו שוב ושוב. את כבר מכירה את "התפקיד" שלך בעל-פה, מכירה
ויודעת בדיוק מה בנך ישיב לתוכחה שלך ובכל זאת לא מצליחה לצאת מהתסבוכת הזאת.
מה שאת עושה לא עובד בשבילך.
ניסית לעשות זאת שוב ושוב ללא כל תוצאה משביעת רצון. לפעמים קורה אפילו ההיפך –
המצב רק מחריף.
כשאנחנו נעולים על דרך מסויימת לפתור את
הבעיה – (לומר לו שאת לא מוכנה שידבר אליך ככה) נדמה לנו שאם נעשה עוד מאותו דבר,
אולי יותר חזק, אולי יותר הרבה, אולי מספיק פעמים, זה יעבוד. אז את אומרת שוב
ושוב, לפעמים בטון כועס, לפעמים מתחננת, לפעמים צורחת, לפעמים מתפוצצת, ושום דבר
לא משתנה. מרוב יאוש כבר התחלת להעניש אותו והוא ממשיך לדבר אליך במילים שאין לך
מושג מאיפה הוא למד. נדמה לך שאם לא תגיבי מיד, כאן ועכשיו! זאת תהיה הסכמה
שבשתיקה למה שקורה ולכן את מפחדת להשהות את התגובה שלך למרות שאתו כבר יודעת שהיא
לא "עובדת" לך.
מה עושים?
קודם כל עוצרים. מתבוננים. משהים את
התגובה האוטומטית. הבעיה הזאת הולכת איתך כבר כל כך הרבה זמן, עוד זמן מה לא יעלה
ולא יוריד. את לא חייבת לפתור אותה מיד, את יכולה לעצור לרגע, לנשום, לארגן את
המחשבות, לא לענות באותה הדרך שבה את רגילה.
מעניין מה יקרה?
מה יקרה לך בזמן ההשהיה – מה תגלי על
עצמך, על רגשותייך, על צרכייך.
מה יקרה לו בזמן ההשהיה – האם יהיה
מופתע, האם השהיית התגובה תיצור משהו חדש בהתנהגותו.
שימי לב, אמא יקרה, שהשהיה איננה ניתוק.
את לא הולכת לשום מקום. לא במציאות ולא במציאות הפנימית. את עוקבת אחרי המחשבות
שרצות לך בראש, אחרי הפחדים שממלאים אותך, את מרגישה את הרגשות שלך, חשה את גופך,
חווה את האווירה, ממשיכה להתבונן בו, בזה שאהבה נפשך, ממשיכה להתבונן בעצמך. את נוכחת.
מה את מגלה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה