בעצם אין לו בחירה. אמא שלו תמיד כעסה
עליו. מעולם לא אמרה לו שבעצם היא דואגת לו ורוצה בטובתו. הוא היה ילד. מה שהיא לא
אמרה הוא לא שמע. הוא רק הרגיש. הרגיש את הכעס שלה, את האכזבה ממנו בכל פעם
ש"כשל".
עכשיו את מביעה את דאגתך אליו והוא חושב
שאת כועסת. אין לו בחירה. אין אצלו עוד אפשרות להבין את התגובה שלך חוץ מלייחס
אותה לכעס. את לא מסכימה איתו, משמע את כועסת עליו. "היא כועסת עלי- משמע אני
לא בסדר". הוא מגיב בחריפות – צעקות, עלבונות.
ואת, רק רצית להביע את דאגתך. נכון הגבת
בעוצמה, אולי השתמשת במילים קשות. אבל את באמת דואגת לו ורוצה בטובתו.
מה שאת לא אומרת הוא לא שומע הוא מפרש,כפי
שפירש את כעסה של אימו בילדותו. את דאגתך הוא מפרש ככעס, כביקורת, כעלבון.
כשאת משתפת אותו: אני מצטערת, הגבתי ככה
כי אני דואגת לך, אני רואה כמה עניין זה חשוב לך ורוצה לעזור לך להגיע למטרה, את
מייצרת אצלו עוד אפשרות.
זה לא כעס, זאת הבעה של איכפתיות ואהבה.
הנה נוצרה אפשרות בחירה – כעס או דאגה.
האפשרות השניה, "היא דואגת לי
ורוצה בטובתי, אני נאהב", היא אמנם
רכה כנבט שאך פילס את עלעליו מעל לפני האדמה. היא זקוקה להרבה טיפוח ותשומת לב –
האפשרות החדשה. אבל היא מתחילה להתקיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה