נקודת החרות

לפני שנים שמעתי בטלוויזיה ראיון עם איש הודי על מוסד הנישואין בהודו –

אצלכם, הוא אומר לכתבת המערבית, קודם אוהבים אחר-כך מתחתנים. אצלנו – קודם מתחתנים אחר כך אוהבים.

הוא מנסח שתי אפשרויות של בחירה באהבה.

נדמה שהחרות שלנו, אנשי המערב, גדולה יותר – אנחנו בוחרים את מי לאהוב.

אבל, אם נגביל את תחושת החרות שלנו רק לרגעים בהם מתאפשרת לנו בחירה נחוש אסירים של המציאות בכל פעם שאירוע כופה עצמו עלינו.

הילד הזה שנולד לנו הוא מציאות שנכפית עלינו, תגובה של חבר לסיפור שלנו הוא מציאות שנכפית, התנהגותו של שותף לחיים היא מציאות כפויה וגם חלילה אסון. במצבים הללו היכולת לאהוב את מה שקורה, את מי שנמצא, היא זו שמובילה אותנו לנקודת החרות.

ועוד מקרבת אותנו לנקודת החרות היא האהבה שאנחנו יכולים לחוש כלפי אותם רגעים בחיינו שנכפו עלינו מתוך החולשות שלנו – כן, אני כך מתוך חולשתי, וזאת היא בחירתי. כן, אני יכולה לאהוב למרות ולא בזכות.

להיות בת חרות בתוך מגבלותי כאדם.

בחירה בכל תנאי ובכל מצב,

אהבה ללא תנאי ובכל מצב.

חרות תמיד.