ל-ח.
ככה התרגלת. מאז שאת ילדה. כדורים התעופפו לכל עבר, ואת אצת לתפוס
אותם.
לא רצית שהם יפלו על הרצפה – זה היה חלק מכללי המשחק. לא לתת להם
ליפול.
לא בטוח שכל בני המשפחה שיחקו במשחק הזה שלך. אולי את המצאת אותו.
אולי חלפו בראשך מחשבות מפחידות על כדורים שנופלים על הרצפה. אולי רצית לשמח את
אמך, אולי המורה אמרה: עליך אני סומכת...
לאט לאט התרגלו סביבך שיש מי שתופס. התחילו להתפעל ממך. מאד.
איזה ילדה מדהימה, איזו אחריות, איזו קלות תנועה, איזה כשרון.
ואת אבדת את חירותך, את חירות רצונך.
עברו הרבה שנים. היכולות שלך השתכללו לכדי אומנות ממש. כולם כבר
יודעים, את יודעת לתפוס כדורים. ולא רק בני משפחתך יודעים. חברים, מכרים, שכנים
ואפילו ילדיך.
כדורים עפים ואת תופסת.
לזה צריך לעזור, את ההוא להציל, בין אלה להפריד, אתה לשוחח, אותו
להרגיע, לסעוד, לנחם, לטפל, לרפא...
ועכשיו הגיע זמן אחר.
את כבר לא צריכה לתפוס את כל הכדורים. מותר לך לנוח. כדורים יכולים
ליפול על הרצפה.
ואת יודעת מה? גם אחרים
יכולים לתפוס כמה כדורים.
אולי הם לא כל-כך רגילים. התרגלו לוירטואוזיות שלך.
ואולי בעצם השתלטת על המרחב. את כבר כל כך טובה בזה שאף אחד כבר לא
מעיז לידך.
אולי כשתפסיקי לתפוס את כל הכדורים תשחררי את עצמך אבל גם את יקיריך מהשיעבוד
לחוסר האונים שלהם?
עכשיו זמן לבחירה.
אילו כדורים ברצונך לתפוס. לאילו את מניחה להתגלגל
על הרצפה ולהביא ברכה בדרך לא צפויה. מתי את זזה הצידה, מתי את מניחה לכדורים
להתעופף לעברך,
ומתי את מרשה לעצמך לגלות שהכל בסדר.
שהעולם יכול להסתדר בלעדיך.
שמותר לך לנוח.
שחובה עליך לנוח.
שהמרחב שנפתח מביא עמו גילויים חדשים של עוצמה ושחרור,
של התחדשות,
של שלום.
עוד על מודעות משחררת אפשר לקרוא
כאן במשכנו החדש של הבלוג שלי
