קטע מתוך הספר "לאורה הצח של המציאות" (פורסם בהארץ)
ואף על פי כן, חשוב מאוד ואספר לשכוח: את התקווה.
אבל יש לתור אחר סוג אנין מאוד, דק מן הדק, כדי לא להונות.
אני יכולה לומר בבירור היכן זה נמצא. ההופעה הגלויה של זה היא נדירה. אבל אין ללכת שולל אחר הגלוי. הגלוי מתעתע: הגלוי הוא סבל גדול, סבל גדול מאוד. ככל שמדובר במראית העין, היפוכו של הסבל הוא: רגעי אושר. יש ביכולתי לתאר רגעי אושר.
בבית החולים אמנם בכיתי כל הזמן. שמעתי אותה זועקת בצירי הלידה שלה, מעת לעת כעסתי עליה שלא ניאותה לקבל זריקת אפידורל, משום שהכאב, כפי שחוויתי אותו ממרחק של חמישה־עשר עד שלושים מטר (היא היתה בחדר הלידה ואילו אני התהלכתי במסדרונות), היה בלתי נסבל. מי בכלל ביקש ממני לבוא לשם בלילה ההוא? איש לא ביקש. אני, כך אמרתי לה כשליבנו בינינו את הדברים, איני יכולה להיות בשום מקום אחר בשעה שאת יולדת. היא הבינה זאת. לכן הניחה לי להיות שם. היא זעקה לא מעט. היא טיפוס כזה, עוברת בתוך האש. ככה היא חושבת שצריך לחיות: לחיות ממש, רוב הזמן, כמה שאפשר. לכן סירבה לאפידורל. לכן זעקה בשעה שהצירים תכפו ולכן אני בכיתי. מכיוון שאיני מרבה לבכות, יש לציין מדוע בכיתי. כפי שאמרתי, המישור הגלוי מתעתע. כאילו בכיתי משום הכאב, הכאב שלה שחדר אל לבי ומשם פשט בגופי. במובן הזה, זה היה קרוב לבלתי נסבל. הלכתי מכאן לשם ומדי פעם יצאתי החוצה לעשן סיגריה, וכך היה במשך שעות רבות, כעשר שעות בקירוב (יש לציין שהבאתי קפה בתרמוס).
אבל הבכי ההוא, בכיתי אותו לא רק בגלל הכאב. זה המישור האחר. אבל הוא לא טוב במילים, המישור האחר, ולכן בכיתי. אפשר לנסות, אבל רוב הסיכויים שזה לא יצלח.
בכיתי כי היא יולדת.
בכיתי כי היא נשמת אפי והיא יולדת. בכיתי כי ברגעים אלה בוקע מתוכה מישהו, ממש מישהו, חבר חדש. בכיתי כי ברגע ההוא נסתלקו העננים מן השמים ומשהו צלול גילה את עצמו לדעת. זה המשהו שאין להביט בו, שיש לדעת אותו בלי לראותו. ועם זאת ברור הדבר: אפשר לראותו בדברים עצמם, כמו למשל ברגע ההוא.
האם די בכך כדי להבהיר זאת?
כך מתרחש לעתים גם בשעה שמי מהם מחתל אותו. אני עומדת מן הצד ומתבוננת: הוא קטן מאוד ג מאוד! ג אבל כל כולו שלם וגמור. עגלגל ורך. אנו מדברים אליו והוא מחזיר לנו מבט שקט: הוא מתעניין בנו, ככל הנראה. אנו נוגעים בו, והוא מקשיב לגופו. מקשיב לידינו דרך גופו. כך גם בשעה שרוחצים אותו: בשקט גמור הוא מקשיב, הוא נראה מהורהר. אני חושבת: הוא הגיע אלינו פתאום, אף על פי שידענו על בואו זמן רב. לפתע פתאום הגיע אלינו, והנה יש עוד מישהו, ממש מישהו, כפי שאמרתי כבר. זה מישהו לשחק איתו, מישהו לדבר איתו, מישהו להקריא לו את דוקטור סוס ולהצחיק אותו, ומעבר לכל זה, זהו מישהו ממש.
ועוד דבר אחרון בעניין זה:
הוא נמצא איתנו כבר חודשים אחדים. כולנו לומדים להכיר זה את זה מחדש. הכול חדש. אני, למשל, לומדת להכיר את עצמי מחדש. אבל גם הם, וכולנו זה את זה, וגם אותו, את החדש. לפני ימים אחדים ניסיתי להרדים אותו. בחיינו המשותפים הקצרים עד כה כבר הרדמתי אותו כמה פעמים בנקל. ואילו ברגע ההוא: אני ניסיתי ואילו הוא פרץ בבכי גדול. והבכי שלו, אני כמעט בטוחה, היה בו כעס. הוא כעס עלי שאני מנסה להרדים אותו. אילו היו לו מילים, היה אומר, כך נדמה לי: מה את מנסה להרדים אותי; את לא רואה שאיני מעוניין? השיבי אותי אל אמא שלי!
לפיכך בכיתי (שוב).
במישור הגלוי נראה היה שאני בוכה כי נעלבתי שאינו רוצה בי, ואף מבכר את אמו על פני. אפשרות נוספת היא שבכיתי משום הבכי שלו, שהיה בהחלט קורע לב. אבל לא. אני בכיתי כי החבר החדש כבר אומר, הוא כבר אומר את דעתו. הוא כבר בעל דעה, החבר החדש, וכך אירע, בא חבר חדש לפני חודשים ספורים וכבר הוא אומר. זה לא עניין של מה בכך, אלא משהו הגובל בנס.
ניתן לכנות זאת בשם “רגעי אושר”. ואולם זוהי הדעת צרת העין המכנה זאת בשם רגעי אושר. המדובר בפליאה: כלומר, בהתגלות הפלא.
ואף על פי כן, חשוב מאוד ואספר לשכוח: את התקווה.
אבל יש לתור אחר סוג אנין מאוד, דק מן הדק, כדי לא להונות.
אני יכולה לומר בבירור היכן זה נמצא. ההופעה הגלויה של זה היא נדירה. אבל אין ללכת שולל אחר הגלוי. הגלוי מתעתע: הגלוי הוא סבל גדול, סבל גדול מאוד. ככל שמדובר במראית העין, היפוכו של הסבל הוא: רגעי אושר. יש ביכולתי לתאר רגעי אושר.
בבית החולים אמנם בכיתי כל הזמן. שמעתי אותה זועקת בצירי הלידה שלה, מעת לעת כעסתי עליה שלא ניאותה לקבל זריקת אפידורל, משום שהכאב, כפי שחוויתי אותו ממרחק של חמישה־עשר עד שלושים מטר (היא היתה בחדר הלידה ואילו אני התהלכתי במסדרונות), היה בלתי נסבל. מי בכלל ביקש ממני לבוא לשם בלילה ההוא? איש לא ביקש. אני, כך אמרתי לה כשליבנו בינינו את הדברים, איני יכולה להיות בשום מקום אחר בשעה שאת יולדת. היא הבינה זאת. לכן הניחה לי להיות שם. היא זעקה לא מעט. היא טיפוס כזה, עוברת בתוך האש. ככה היא חושבת שצריך לחיות: לחיות ממש, רוב הזמן, כמה שאפשר. לכן סירבה לאפידורל. לכן זעקה בשעה שהצירים תכפו ולכן אני בכיתי. מכיוון שאיני מרבה לבכות, יש לציין מדוע בכיתי. כפי שאמרתי, המישור הגלוי מתעתע. כאילו בכיתי משום הכאב, הכאב שלה שחדר אל לבי ומשם פשט בגופי. במובן הזה, זה היה קרוב לבלתי נסבל. הלכתי מכאן לשם ומדי פעם יצאתי החוצה לעשן סיגריה, וכך היה במשך שעות רבות, כעשר שעות בקירוב (יש לציין שהבאתי קפה בתרמוס).
אבל הבכי ההוא, בכיתי אותו לא רק בגלל הכאב. זה המישור האחר. אבל הוא לא טוב במילים, המישור האחר, ולכן בכיתי. אפשר לנסות, אבל רוב הסיכויים שזה לא יצלח.
בכיתי כי היא יולדת.
בכיתי כי היא נשמת אפי והיא יולדת. בכיתי כי ברגעים אלה בוקע מתוכה מישהו, ממש מישהו, חבר חדש. בכיתי כי ברגע ההוא נסתלקו העננים מן השמים ומשהו צלול גילה את עצמו לדעת. זה המשהו שאין להביט בו, שיש לדעת אותו בלי לראותו. ועם זאת ברור הדבר: אפשר לראותו בדברים עצמם, כמו למשל ברגע ההוא.
האם די בכך כדי להבהיר זאת?
כך מתרחש לעתים גם בשעה שמי מהם מחתל אותו. אני עומדת מן הצד ומתבוננת: הוא קטן מאוד ג מאוד! ג אבל כל כולו שלם וגמור. עגלגל ורך. אנו מדברים אליו והוא מחזיר לנו מבט שקט: הוא מתעניין בנו, ככל הנראה. אנו נוגעים בו, והוא מקשיב לגופו. מקשיב לידינו דרך גופו. כך גם בשעה שרוחצים אותו: בשקט גמור הוא מקשיב, הוא נראה מהורהר. אני חושבת: הוא הגיע אלינו פתאום, אף על פי שידענו על בואו זמן רב. לפתע פתאום הגיע אלינו, והנה יש עוד מישהו, ממש מישהו, כפי שאמרתי כבר. זה מישהו לשחק איתו, מישהו לדבר איתו, מישהו להקריא לו את דוקטור סוס ולהצחיק אותו, ומעבר לכל זה, זהו מישהו ממש.
ועוד דבר אחרון בעניין זה:
הוא נמצא איתנו כבר חודשים אחדים. כולנו לומדים להכיר זה את זה מחדש. הכול חדש. אני, למשל, לומדת להכיר את עצמי מחדש. אבל גם הם, וכולנו זה את זה, וגם אותו, את החדש. לפני ימים אחדים ניסיתי להרדים אותו. בחיינו המשותפים הקצרים עד כה כבר הרדמתי אותו כמה פעמים בנקל. ואילו ברגע ההוא: אני ניסיתי ואילו הוא פרץ בבכי גדול. והבכי שלו, אני כמעט בטוחה, היה בו כעס. הוא כעס עלי שאני מנסה להרדים אותו. אילו היו לו מילים, היה אומר, כך נדמה לי: מה את מנסה להרדים אותי; את לא רואה שאיני מעוניין? השיבי אותי אל אמא שלי!
לפיכך בכיתי (שוב).
במישור הגלוי נראה היה שאני בוכה כי נעלבתי שאינו רוצה בי, ואף מבכר את אמו על פני. אפשרות נוספת היא שבכיתי משום הבכי שלו, שהיה בהחלט קורע לב. אבל לא. אני בכיתי כי החבר החדש כבר אומר, הוא כבר אומר את דעתו. הוא כבר בעל דעה, החבר החדש, וכך אירע, בא חבר חדש לפני חודשים ספורים וכבר הוא אומר. זה לא עניין של מה בכך, אלא משהו הגובל בנס.
ניתן לכנות זאת בשם “רגעי אושר”. ואולם זוהי הדעת צרת העין המכנה זאת בשם רגעי אושר. המדובר בפליאה: כלומר, בהתגלות הפלא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה