אני קוראת את יומניה של אתי הילסום ביום הזכרון לשואה על אדמת אירופה.
כאן זה קרה. אמנם אני לא בהולנד, אני בפריז. אבל גם כאן זה קרה.
בערב אני הולכת לקונצרט של קבוצה שמעלה אופרות מהמאה השבע עשרה, בחברת
איש שאת ילדותו בילה בכנסיה כדי להתחמק מגורלו היהודי. הוא חובב אופרה ומוסיקה
בכלל. גידל בפריז את שלושת ילדיו שכולם אוהבים אופרה, כדברי ביתו – אחרי הרבה פעמים
לומדים לאהוב. וכשאשתו מזמינה צדפות במסעדה הסמוכה לתאטרון, בה הם נוהגים לאכול
אחרי הקונצרט כדבר שבשגרה, הוא אומר לי בנימה מבודחת, באנגלית מעורבת ביידיש: זאת
"השיקסה" שלי.
"אני לא מרגישה בכלל שמישהו אוחז אותי בציפורניו, אני מרגישה
שאלוהים מחזיק אותי בזרועותיו".
כן, כך מרגישים כשיושבים באולם שנבנה לפני עשרות רבות של שנים ושומעים את
לחישת המוות של זמרת המוצאת את מותה המדומה על הבמה, כשהיא שרה את שורת השיר שלה
בפיאנו חרישי שמהדהד באולם כולו, והצ'לו שמלווה אותה עוטף את קולה כמו הקטיפה
המצפה את המרפסות המאכלסות מאות אנשים שבאו לחוות את נס היופי, ועוד נשמעים צלילי
הלאוטה באקורד סיום שמעטר את הרגע הזה במתיקות שאין לה סוף.
כן, כאן הרגשתי מעורסלת בזרועותיו של אלוהים, של האלוהי שבקרב בני האדם.
אתי הילסום כותבת את המילים הללו כשברור שדרכם של היהודים הנאספים מרחבי
הולנד תהיה דרכם האחרונה, כשהיא יודעת את המצפה לה והיא ונכונה לצאת את ביתה למחנה
המעבר בווסטרברוק, בדרכה אל מותה.
("השמיים שבתוכי", יומניה של אתי הילסום 1941-1943)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה