מחשבות על חירות 3

שוב פסח. שוב רעיון העבדות, שוב הכמיהה לחירות, שוב שרטוט קווי העבדות בנסיבות חיינו, שב חיפוש הדרך לחירות.

ראוי לו לרעיון זה של יציאה לחירות ללוות אותנו מדי שנה, הרי טעמה של החירות הוא טעמם של החיים. ובכל זאת בימי החול הארוכים, שוב ושוב אנחנו נופלים קורבן לרעיונות השיעבוד שבתוכנו. 

נדמה לנו שהחירות טמונה במילוי תשוקותינו, נדמה לנו שהיא טמונה בחופש ממחויבות, באפשרות הבחירה מכמה שיותר אפשרויות העומדות לרשותינו.

אך למעשה תפיסה זו של החירות  מעמתת אותנו שוב ושוב עד כדי כאב עם מיגבלותיה של המציאות, עם מוגבלותם של יקירינו, עם שרירותן של הנסיבות.

מרטין בובר מורה נאמן לעניני חירות, מלמד את ההיפך – ההיפך משיעבוד לטבע, לנסיבות או לגורל איננו החירות מאלה, אלא ההיפך בדיוק: ההתקשרות אליהן, אל נסיבות חיינו, אל טבענו האנושי, ואל טבעו של העולם.

כשהחירות נחשבת כמימוש כל התשוקות והפנטזיות, אם באמצעות כסף או בדרך השחרור מכל מחויבות, זוגית, משפחתית וחברתית, נדמה שההתקשרות היא המשעבדת אותנו לנסיבות חיינו. בחירה אין, מימוש עצמי אינו אפשרי, יציאה מהמייצרים היא בגדר חלום. וכי איך אפשר לקרוא לזה חירות?

אפשר לומר על הלך רוח זה שהוא הדיכאון. דיכאון הוא מצבו של האדם המרגיש משועבד לנסיבות חייו. המצב בו לא נראה כל שער אפשרי לשינוי, מצב בו החלומות והתשוקות נאנקות תחת עול המציאות במקום לסמן את אפשרויות החיים וליצור את הדרך אליהן.

------

כדי לעשות את המעבר משיעבוד לחרות צריך להתקשר אומר בובר, אולם איך אפשר להיות בני חורין כשנסיבות חיינו, אלה שאנחנו אמורים להתקשר אליהן, כפויות עלינו?

"ההתפסה היצירתית היא הגורמת לאדם, יותר מכל דבר אחר, להרגיש שהחיים ראויים לחיותם. ניגודה של זה הוא יחס כנוע למציאות חיצונית, יחס שבו העולם ופרטיו אמנם נתפסים, אבל רק כדבר שיש להיות מותאם אליו או כדבר התובע הסתגלות. כניעות הנושאת עמה הרגשה של חוסר תועלת לאדם, והיא קשורה לרעיון ששום דבר אינו חשוב ושהחיים אינם ראויים לחיותם." (מתוך "משחק ומציאות" מאת: ד.ו. וויניקוט, עמ' 89)

יצירתיות, אומר וויניקוט, היא הפעולה הנדרשת לשם ההתקשרות לנסיבות חיינו. בין המציאות החיצונית לבין המציאות הפנימית קיים מרחב שבו יכול האדם להפוך את נסיבות חייו ליצירה המורכבת מחומריה של המציאות. הדרך לחירות אם כן, היא יצירה יומיומית בחומרי המציאות והפיכתם לבחירה שלנו. בן-חורין, אומר בובר הוא אדם המאמין במציאות.

ומתוך כך אפשר לראות את הדיכאון כמשבר ביצירתיות. חוסר היכולת ליצור את נסיבות חיינו כבחירה שלנו, כיעוד פרטי, גורם לחיים להראות כאוסף של מקרים שרירותיים חסרי כל פשר בעבורנו. וככאלה, החיים הופכים לנטל ואינם ראויים לחיותם.

ולכן על מנת לצאת מהדכאון אין עלינו  לגבור על גורלנו, לשאוף לגדולות או להשתחרר מכבלינו ולנצח את טבענו, אלא להיפך, עלינו לטפח את המרחב הפנימי בו נוכל ליצור מהנסיבות הקיימות את היעוד של חיינו.

---

ומה יהיה על החלומות?