בהמשך ל "על זה אני לא מוכנה לוותר"
-
ביקשתי ממנו יפה. ממש
לפי כל הכללים. מה את חושבת שזה עזר?
-
מה זאת אומרת עזר?
-
אז אני שוב שואלת, מה
זה עזר? מה ציפית שיהיה?
-
ציפיתי לתגובה מכבדת.
כן או לא, לא משנה מה, אבל לא בצעקות... אם זה לא משנה את התגובה שלו, למה שאני
אתאמץ בכלל?
-
שאלה מצויינת, למה
שתתאמצי?
-
אני רוצה שהאווירה
בבית תשתפר. אני רוצה שיהיה כבוד הדדי, אני רוצה שיתוף פעולה, אני רוצה להרגיש
שאנחנו ביחד בסיפור הזה.
-
אהה, אז בשביל זה את
מתאמצת?
-
כן, השינוי הזה דורש
כל-כך הרבה מאמץ שאם זה לא משפיע אז למה לי בכלל להתעסק עם זה?
-
אז בעצם את בודקת את
ההצלחה שלך על פי התגובות שלו.
-
כן. זה עניין של
תקשורת, לא?
-
כן, זה עניין של
תקשורת. נכון. אבל התקשורת ביניכם, נכון להיום יושבת על כל-כך הרבה מאבקים, תסכול,
פחדים וחששות שזה יהיה די תמים לחשוב שפתאום ברגע אחד, את למדת "לדבר
יפה" והכל ישתנה בבת-אחת.
-
את אמרת שאיך שאני
מבקשת ממנו לא מזמין אותו להענות לי, אז עכשיו אני מבקשת בצורה שכן מזמינה.... מה
עוד אני אצטרך לעשות?
-
נכון, עכשיו את באמת
לומדת לבקש בצורה מכבדת, בלי לשפוט, להאשים, לבקר, אבל את צריכה לזכור שבראש שלו
מסתובבות עשרות בקשות מהעבר שהיתה בהן האשמה וביקורת. ואת יודעת מה? אפשר להניח
שלא רק ההאשמות והביקורת שלך יושבות שם, אלא כל ההאשמות והביקורות שהוא קיבל כל
החיים. הם מצטברות אצלו ויוצרות מצב תמידי של התגוננות.
-
הוא באמת אומר לי כל
הזמן – אל תגידי לי מה לעשות, אל תחליטי בשבילי החלטות.... הוא נורא חרד לחופש שלו
או משהו כזה.
-
אני משערת שהוא חרד
למשהו הרבה יותר עמוק – הוא חרד לעצמיות שלו. כשאנחנו מרגישים מותקפים, הענות
לבקשה של מישהו אחר יכולה ליצור חוויה של וויתור על עצמי, על מי שאני, על הדרך
שלי, על איך שאני רואה את הדברים. ואז התגובה יכולה להיות חריפה.
-
אז את אומרת שיש פה
פצעים עמוקים של שנים... זה מייאש, איך אפשר לעשות שזה יהיה אחרת?
-
אני מאמינה בכל ליבי
שכמו שהתקשורת יוצרת את הפצעים הללו היא גם יכולה לרפא אותם...
-
אני לא יכולה ולא
רוצה לרפא את הפצעים שלו מכל היחסים הדפוקים שיש לו עם ההורים שלו.
-
אני רוצה לתת דוגמא.כשהילד שלך שובר צלחת למשל. איך את
מגיבה?
-
או זאת נקודה
מעניינת. בדיוק שמתי לב לזה השבוע שנשברה הקערה של הדיסה שהתחלתי לצעוק כל מיני
דברים שאני כבר יודעת שאין בהם שום טעם. משהו כמו: "מה עשית?!",
"למה אתה לא שם לב מה אתה עושה?", וכל מיני דברים כאלה. ואני כבר יודעת
שאין שום טעם בתגובה הזאת והכל.... אבל זה פשוט מתפרץ ממני.
-
כן, זהו בדיוק. הרי
את יודעת שדברים כאלה קורים, שלפעמים קערות נופלות ונשברות, ובכל זאת הגבת בחריפות.
מה הבן שלך הבין מזה? הוא הבין שהוא לא בסדר. הנה פצעון קטנטון שנוצר בגלל
התקשורת, בגלל התגובה שלך שבכלל לא היתה קשורה לעניין.
- נכון.
- את יכולה להיזכר בהרגשה
שגרמה לך להגיב ככה?
-
כן, מיהרתי לצאת
מהבית, וזה עיכב אותי ונלחצתי...
-
כן, ומה שעבר ביניך
לבינו היתה האשמה.
-
נכון. איזה בעסה....
-
אז כשהורים בכלל לא
מודעים לאופן שבו הם מדברים אל הילדים שלהם, והתגובות שלהם לא ענייניות, נוצרת אצל
הילד תחושת סכנה ופחד, ושוב חשוב לי להדגיש - זהיכול להיות רק בגלל האופן שבו ההורים מגיבים ולא
בגלל מה שהם חושבים על הילד.
-
כן, אני מבינה. ואז
זה מצטבר ומצטבר. אז בעצם אני מתמודדת מול כל התגובות שהוא ספג מאז ומעולם.
-
כן, משהו כזה... וזאת
הברכה הגדולה בעיני בתקשורת. שבדיוק את הפצעים הללו היא יכולה לרפא. כשהבקשות
מופנות אליו בצורה מכבדת הוא יכול להתחיל להרגיש כל פעם קצת יותר בטוח. זה תהליך.
הוא יכול להיות ארוך ולקחת זמן, אבל באמת יש בו איכות מרפאת לכל המשפחה שלכם, כי
זה מייצר אווירה בטוחה לכולכם.
-
... אז מה, כל פעם
שאני צועקת על הבן שלי אני פוצעת אותו?
-
כן. אבל אני מזכירה
לך שפצע בדרך כלל מחלים בקלות אם יש לו סביבה מתאימה. רק אם הפצע מעמיק ומעמיק ולא
מקבל תנאי הבראה – כמו נקיון, ואוויר פתוח, רק אז הוא הופך להיות פצע כרוני. או
במילים אחרות – את יכולה להרגע. העבודה שאת עושה, המאמץ שאת משקיעה בקשר שלך עם בן
הזוג, עם הילדים, תשומת הלב שאת נותנת לדברים הללו, אלה בדיוק התנאים להחלמה. גם
של הפצעים השטחיים של הילדים שלך, אבל גם לפצעים העמוקים שלך ושל בן הזוג.
-
וואו.... זה יכול מאד
להקל עלי הידיעה הזאת שלא בכל פעם שאני מרימה את הקול אני עושה נזק בלתי
הפיך.
-
ומה לגבי המאמץ
שדיברת עליו בתחילת השיחה.
-
אני מבינה עכשיו שזה
משהו הרבה הרבה יותר רחב מאיך שאני מבקשת ואיך שהוא מגיב. פתאום אני מבינה שזה לא
מכשיר ליצירת שיתוף פעולה. יש בזה עוד הרבה יותר פוטנציאל ממה שחשבתי בכלל....
-
כן...
-
טוב, ברור שזה שווה
את המאמץ, אפילו כדי שהילדים שלי יתחילו את הדרך שלהם ממקום אחר, יותר בטוח.
-
כן. דרך צלחה....
-
תודה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה