באחד מימי החורף, יום שמשי ונעים, יצאתי בבוקר מביתי לזרוק את האשפה. בדרך חזרה ראיתי את לאה, שכנתי הטובה מעשבת את הגינה. היא נעמדה מעבר לגדר הנמוכה ליד השביל בו הלכתי וברכה אותי בבוקר טוב. שוחחנו על עניינים שונים, החלפנו מתכונים, כפי שאנחנו אוהבות לעשות, קיטרנו קצת על המצב, ופתאום היא אומרת לי: אורנה, את צריכה לצבוע את השיער שלך.
הייתי מופתעת מאד. למה??? שאלתי אותה בפליאה.
כדי שתראי טוב, היא אמרה.
הזדקפתי מולה, החלקתי בידי על הבגדים המרופטים שאני אוהבת ללבוש כשאיני צריכה "להראות טוב", ושאלתי: מה, אני לא נראית טוב?
כן, היא ענתה, את נראית טוב, אבל את צריכה להראות צעירה.
מה, אני לא נראית צעירה, שאלתי,
והיא ענתה, כן את נראית צעירה, אבל רואים את השערות הלבנות שלך וככה יודעים שאת לא צעירה. הנה, תראי אותי, היא אמרה וליטפה את ראשה העטור שערות בצבע בלונד, תראי, גם אני צובעת את השיער שלי.
וככה חושבים שאת צעירה, שאלתי.
לא, אמרה לאה, כי אני כבר לא צעירה, אבל את כן נראית צעירה, לא חבל?
פעם, לפני הרבה שנים, סיפרתי לה, צבעתי את השיער. עשיתי חינה. זה היה כשהייתי בהריון עם ביתי השנייה. ותראי מה קרה, היא נהיתה ג'ינג'ית.
כן, כן, נו, תעשי חינה, היא אמרה.
אבל אז לא יראו את השערות הלבנות שלי, אמרתי.
לאה נתנה בי מבט מיואש, ואמרה: את לא מבינה, אורנה. את לא מבינה כלום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה