-
אנחנו מתארגנים לנסוע
לסבא וסבתא
-
אני לא באה!
-
למה?
-
אין לי כוח
-
למה אין לך כוח?
-
איך את עייפה, רק
בשתים עשרה קמת ואת כבר עייפה.
-
אמא, כן אני עייפה,
זה לא קשור מתי אני קמה.
-
טוב, אני מצפה ממך
שתבואי איתנו לסבא וסבתא למרות שאת עייפה.
-
כמה פעמים אני צריכה להגיד
לך שאני לא באה, אני מתה מעייפות, את לא מבינה מה אני אומרת לך?
-
למה תמיד שאנחנו
צריכים לנסוע לסבא וסבתא בדיוק אז את עייפה, זה נראה לי מאד מוזר.
-
כן, הנה עוד פעם את
לא מאמינה לי. אין לי בכלל חשק לדבר איתך, את ממילא לא מאמינה ולא מקשיבה, ודי אני
לא יכולה ככה יותר...
-
למה את אומרת ככה,
אני לא מאמינה לך? אני בסך הכל רוצה שתתחשבי גם באנשים אחרים במשפחה הזאת. את לא
מרכז העולם, את צריכה לוותר לפעמים.
-
אמא, אני עייפה,
עייפה, ע-י-פ-ה, את מבינה מה אני אומרת? הלכתי לישון אתמול נורא מאוחר, דיברתי עם
הילה עד שש בבוקר.
-
זה ממש מרתיח אותי,
את ידעת שאנחנו מתכוונים לנסוע היום אחר-הצהריים, למה לא הלכת לישון יותר מוקדם,
אני לא מבינה מה עובר לך בראש.
-
אמא, הילה ממש היתה
צריכה אותי, את לא יודעת מה עובר עליה...
-
טוב, די, אין לי כוח
לזה, אם את כל-כך עייפה אז אל תבואי...
-
טוב, יאללה, אני לא
מבינה איך תמיד אני יוצאת לא בסדר בכל שיחה איתך.
-
מה לא בסדר? השגת
בדיוק את מה שרצית!
את השיחה הזאת בווריאציות שונות נהלו
אמא ובת כבר עשרות פעמים אם לא מאות. מכל שיחה כזאת שתיהן יוצאות מותשות,
מתוסכלות. כל אחת מהן מרגישה שאין שום סיכוי לשיחה אמיתית, לקרבה אמיתית. אמא ובת
לכודות במלכודת התקשורת בינהן.
לכל מילה שאנחנו אומרים, לכל מעשה
שאנחנו עושים יש כוונה. הכוונה היא תמיד להיטיב איתנו, למלא איזה צורך שלנו שלא
מקבל מענה. אבל הפן הזה של המציאות הוא נסתר. בדרך כלל השיחות שלנו נסובות סביב
החלק הגלוי והכוונה שמאחורי הדברים נשארת נסתרת. כך נוצרים הוויכוחים שלנו. כל אחד נאחז במעשה הגלוי שלו, לא מרפה,
מפחד לוותר על עצמו, על המקום שלו, על הקול שלו, ובמקום שיחה נוצר מאבק. כן תבואי
לסבא וסבתא, לא תבואי לסבא וסבתא.
ההרגל הזה לא לחשוף את הכוונה הנסתרת
מאחורי הדברים כל כך מושרש עד שקשה לנו לפעמים לזכור שיש כוונה מאחורי מעשינו או
המילים שלנו, ואנחנו עצמנו נלכדים בתוך המערבולת של המאבק הגלוי - היא כן תבוא
לסבא וסבתא או לא.
איך אמא יכולה לעזור לבת?
- להבין שמעשיה של בת והמילים שלה נועדו לענות על צורך כלשהו – צורך שלה עצמה. הם לא נועדו לפגוע, לזלזל, להפגין חוסר רגישות.
- להבין שגם אצלה, אצל בת, המניעים האלו לא בהכרח מודעים. הרגלי שיחה של שנים התעלמו מההיבטים הללו,לעיתים עד כדי כך, שאין בפיה את אוצר המילים לדבר על הדברים.
- ללמוד להמיר את הגלוי לנסתר. מילים ומעשים מעידים על כוונה לענות לצורך. איזה צורך?
- לא להחליט בשבילה מה היא מרגישה ומה היא צריכה, אלא לשאול, להציע, לברר ביחד.
- לזכור שגם כאשר המילים שלה נשמעות מזלזלות, או המעשה נראה לא מתחשב, תמיד מסתתרת מאחוריו כוונה לענות על צורך. ואפשר אפילו לומר שככל שהמעשה פחות מתחשב והמילים יותר בוטות, ככה הצורך דחוף יותר.
חלק שני - לראות את בת
חלק שלישי - המקום של אמא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה