רגשות: כעס

במאמר מעניין בהארץ כותבת אווה אילוז על מקומה של הפסיכולוגיה בפוליטיקה, על השימוש שנעשה בפסיכולוגיה כדי לאפשר לאנשים להתמודד עם הדיכוי שלהם ולא לצאת נגדו. באמצעות הפסיכולוגיה אנשים לומדים שהכעס שלהם לא נובע מנסיבות החיים אלא מגישתם לחיים ולומדים להפחית אותו.
אילוז טוענת:

מכל הרגשות, כעס הוא ככל הנראה הרגש הכי פוליטי: בלעדיו, קשה לחשוב על מהפכות, הפגנות ומחאה חברתית. אולם התרבות הפסיכולוגית שסביבנו אומרת לאנשים כעוסים שהכעס הוא בעיה אישית שלהם, שיש לו סיבה פסיכולוגית, שאפשר וצריך לטפל בו, שכישלון בהתמודדות איתו רק מוכיח את אוזלת היד של האדם הכועס.

אבל ישנה עוד אפשרות חוץ מאשר להכנע לסדר החברתי הקיים או לפעול נגדו בזעם.
אפשר להסתכל בעינים פקוחות בניצול חוצה המעמדות והגבולות הקיים בעולם – הכלכלי, הגילאי, המעמדי, הגזעי, הלאומי, הגאוגרפי, הבריאותי… אפשר להתבונן בו ולהשתדל ככל יכולתנו לא להיות חלק ממנו. אפשר להתייחס בכבוד לאנשים הסובבים אותנו, אפשר למצוא את הדרך להיות חלק מקהילה, אפשר לתמוך באנשים מוחלשים בתוך הקהילה – זקנים למשל, אפשר לעודד כלכלה מקומית ולא לתמוך באלה שכוונתם להתעשר (לא להתפרנס!) מזה שאנחנו נאכל, אפשר לעשות שימוש חוזר בחפצים, אפשר סתם לעזור לשכנים, אפשר לשמור על הכדור.
למען כל אלו לא נדרש זעם. להיפך. לשם כך נדרשות נחת רוח וחמלה.

אני מסכימה עם אילוז שהשימוש שנעשה בטיפול ובידע הפסיכולוגי הוא פוליטי ונצלני – להפוך את האדם לכמה שיותר נורמאלי, זאת אומרת כמה שיותר קונה.
אבל בחלק מהגישות שהתפתחו בתוך המסורת הפסיכולוגית אפשר להשתמש כדי להיטיב עם איכות חייהם של בני האדם ולאפשר להם דרך החוצה מהתלות הקורבנית בממסד הכלכלי, המדיני, החינוכי והבריאותי.