פרשת חקת - על גן העדן של הקשר

סלע

פרשה זו מספרת את סיפור המעידה של משה. במקום לדבר אל הסלע הוא הכה בו – ויצאו ממנו מים. בשיר העממי "ומשה הכה על סלע" נחגג הנס: ומשה הכה על סלע ויצאו ממנו מים. לאף אחד לא אכפת איך קרה הנס – העיקר שקרה.ואכן, לגבי בני ישראל הצמאים במדבר, מה זה חשוב איך, העיקר שיש מים.

אבל בפרשה הזאת אנחנו לומדים שזה כן חשוב איך. משה ואהרון לפחות לומדים זאת. על הדרך בה עשו את הנס הם נענשים: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם." (במדבר, כ' יב).

מהו חטאם הגדול של משה ואהרון? במקום לדבר אל הסלע משה הכה בו. משה היה קוסם גדול. זו לא הפעם הראשונה בה הוא עושה קסמים עם מטהו. אבל כאן מבקש ממנו אלוהים להתעלות מעל יכולתו הקוסמית ולבקש. לבקש את הסלע שיוציא מים.

איך אפשר לבקש מסלע שיוציא מים? איך אפשר להאמין? אני מבינה את משה. הוא יודע בעצמו להוציא מים מסלע, וזה הרי לכשעצמו נס, אז מה פתאום שיבקש? איך אפשר לסמוך על סלע שיוציא מים?

אל תכה, אל תעשה בעצמך, תדבר, תבקש – זאת הנחייתו של אלוהים.

ומה אנחנו לומדים כאן?

שלבקשה יש ערך. שכדי לבקש צריך להאמין. אם היית מבקש היית מגיע אל הארץ המובטחת. כי הארץ המובטחת היא היכולת לקחת צעד אחד אחורה ולפנות מקום גם לאחר. בארץ המובטחת אתה לא לבד. אתה יכול לבקש. יש לך ממי לבקש. לבקש זה לא להפריע, להיפך – לבקש זה לעשות מקום. אתה עצמך יודע לעשות ניסים, תן גם לזולת לנסות את כוחו. תן לזולת את המרחב לפעול, ליצור, לעשות. כך אפשר לכונן שיתוף פעולה, כך הופך הזולת מגהינום לחבר - לגן עדן של קשר.

נכון, בסיפורנו מדובר בסלע, לא בחבר. אבל כמה פעמים לא ביקשתם משהו ממישהו כי הוא נראה לכם כמו סלע, כמו מי שאי אפשר לבקש ממנו, כי לבו אבן?

ושימו לב מה אומר אלוהים: "יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי ", כדי לבקש איננו צריכים ללכת שולל אחר מראית העין של הזולת, עלינו להאמין לתוכו האלוהי, למקום הבלתי נגיש לנו שנמצא בתוכו, שמשם הוא יכול לפעול, משם הוא יכול לעשות ניסים.

אבל בזה לא נגמר הסיפור של הבקשה.

אדום

אחרי הדברים האלה מגיעים בני ישראל לשטחו של מלך אדום. הפעם משה מבקש. שולח שליחים ובפיהם הבקשה למלך אדום: "נַעְבְּרָה-נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר  דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר-נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ." (שם כ' יז). והוא גם מסביר, זו לא בקשה שרירותית, סתם בא לנו לעבור בשטחך. לא, אנחנו מסתובבים במדבר הזה כבר זמן רב, היה לנו קשה לפני, קשה לנו עכשיו. הקל עלינו בבקשה ואל תאלץ אותנו לעשות סיבוב גדול.

מלך אדום לא נענה לבקשה: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן-בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ." (שם כ' יח'). לא מתאים לו שכל ההמון הזה יסתובב לו בין הרגליים. כנראה שהוא די מפחד, אחרת לא היה צריך לאיים, פשוט היה אומר לא. הופנתה אליו בקשה – זכותו לסרב. זו המהות של בקשה. אפשר להענות לה או לסרב. זו לא דרישה, תביעה, כפייה, הוראה – זו בקשה.

משה שומע את האיום הגלוי של מלך אדום. ומסנן. איך שנוהג לומר בני – מסנן את הטון. בסך הכל אמר "לא". נכון, גם קצת איים, אבל זה לא קשור לעניין. זה הפחד שלו, של מלך אדום. משה לא מתעצבן, לא אומר: "ככה, אתה מאיים עלי, אתה כבר תראה מה זה". לא. לא עושה שום דבר מכל אלה, לא נגרר לאותה תקשורת של איומים והפחדות, הוא לא שוכח את המטרה שלו, להמשיך את מסעו במדבר. הוא מחפש דרך אחרת. "ויט ישראל מעליו". (שם, כ', כא')

אמורי

במסעם מגיעים בני ישראל גם אל גבול ארץ האמורי. שוב משה מבקש רשות לעבור בדרך המלך. אך הפעם סרובו של סיחון, מלך האמורי מגיע מיד עם התקפה: "וְלֹא-נָתַן סִיחֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת-כָּל-עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה וַיָּבֹא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל." (שם, כא' כג') איננו יודעים בדיוק מה גרם להתקפה של מלך אמורי.  משה ביקש בנימוס ויזת מעבר לו ולבני עמו, אבל בשונה מבקשתו למלך אדום, כאן משה לא הסביר את מניעיו, לא חשף את פגיעותו. סיחון המלך התעצבן והתקיף. יתכן שהוא חשש שמאחורי הבקשה המנומסת הזו מסתתר תכסיס להשתלטות על ממלכתו. אבל גם יכול להיות שבכלל היו לו בעיות פנימיות-פוליטיות וההתקפה היתה תכסיס שלו להסית את תשומת הלב של עמו למלחמה. קשה לדעת מדוע הגיב סיחון המלך כפי שהגיב. אבל ברור שתגובה זו לא נבעה מעודף ביטחון. סיחון פחד. ממה? איננו יודעים.

התקשורת עם מלך האמורי לא הובילה לפתרון בהדברות. למרות נסיונות הדיבור של משה, פרצה מלחמה.

אז מה אנחנו לומדים?
שתקשורת מכבדת בין בני אדם ולאומים לא תמיד מונעת קרבות, לא מבטיחה תוצאות מוחלטות. היא איננה יוצרת שליטה בזולת, אלא מאפשרת לקבל את המציאות ולענות לה בהתאם - אם לשלום ואם למלחמה.

דיבור, שיחה, בקשה, מאפשרים לצמצם את כמות הסכסוכים של האדם עם זולתו, אבל חשוב מכך - מאפשרים לצמצם את כמות הסכסוכים של אדם עם עצמו.

תקשורת מכבדת מיטיבה עם מי שלא שוכח שבזולת תמיד קיים הניצוץ האלוהי, היצירתי, הנדיב, ולא שוכח לפנות אל החלק הזה בשיחה, בקשה או הקשבה. 

תקשורת מכבדת מיטיבה עם מי שלא שוכח שהזולת הוא אדם.

ומי שלא שוכח שהזולת הוא אדם, יגיע לארץ המובטחת - אל גן העדן של הקשר.