לקרוא סיפור

במאמרה בהארץ בודקת רונה מור את השאלה "אילו ספרים  יסייעו להתפתחות ילדיכם".

לשם כך היא מראיינת פסיכולוגית ורופאה הבקיאה בצרכיהם ההתפתחותיים של ילדים שקובעת מה כדאי להקריא לילדים, מה מתאים להם ומה מפתח במיוחד את יכולותיהם הקוגנטיביות. כדי לתמוך ברעיונותיה מביאה מחברת המאמר הוכחות ממחקרים שנערכו לאורך שנים על התפתחות האינטילגנציה של ילדים, על השפעת ספרים בילדות על מספר שנות הלימודים שלהם וכו'.

גישה זו העולה מן המאמר חוטאת פעמיים. בפעם הראשונה לילד ובפעם השניה לספרות. ואולי חטא זה אחד הוא.

אתחיל מהילד:

הגישה העולה מן הרשימה להתפתחות הילד, הופכת את גידולו  לפרוייקט, וחיי היומיום מוקדשים להשקעת משאבים כאלה או אחרים שמטרתם - התפתחות הילד. גישה זו מעמיסה על חיי הורים וילדים כאחד עומס של ציפיות ואכזבות ופחדים. כאשר ילד הוא פרוייקט, הרי שהוריו הם מנהלי הפרוייקט, וכדרכו של פרוייקט אם אין לו מנהל הוא לא יצא אל הפועל. נדמה שכל האחריות על התפתחות הילד מוטלת על הוריו ולו עצמו אין בכך כל חלק, הוא אובייקט פסיבי הנתון למניפולציות כאלה או אחרות על מנת שיתפתח. על ההורה מוטלת כך אחריות כבדה שהוא מתקשה לשאת. תוצאות הפרוייקט מטילות גאווה גדולה או צל כבד על ההורה, ולאורך השנים הוא כל הזמן חרד לעתיד הפרוייקט – האם יצא טוב? האם יצליח? או שמא יכשל?

כאשר הורים מגדלים את הילד מתוך התכוונות לעתידו, הם לא מאפשרים לעצמם לחוות את החיים לצד ילדם בהווה. הם מתקשים להרגע ולהנות מהרגעים בחברת ילדם. מעיניהם נתונים לעתיד. נקרא ספר כדי להאריך את שנות הלימוד שלך, נשחק משחק כדי לשפר לך את הזיכרון. שום פעולה לא נעשית לעצמה אלא ככלי להשגת מטרות בעתיד. 

דרך זאת נוגדת את דרכו של הילד בעולם. הילד לא מתכונן, הילד משחק. המשחק הוא נטול מטרה, ונובע מהנעה אישית, פנימית. אולי מתוך סקרנות, אולי מתוך שמחה והנאה, אולי כדרך לשנן את יכולותיו ומיומנויותיו המתפתחות. התפתחות אם כן היא  התוצאה הטבעית של פעילותו של הילד שקורית ממילא אם רק נניח לו לשחק.

המשחק נובע מתוך הילד. המטרה מוטלת עליו מבחוץ והמוציאים שלה לפועל מוצאים את הדרך להתאים את הילד ואת הפעילויות המתאימות למימושה. את המשחק הנובע מתוך הילד מלווים רגשות של התלהבות, שמחה, אתגר, סקרנות, ואילו את המטרה כמניע מלווים פעמים רבות רגשות של הצלחה או של כישלון, פחד מכישלון ותחרותיות. ולכל אלה המתח הוא בן לוויה קבוע.

הפער הרגשי בין המשחק ובין פעילויות הנעשות למען מטרה כזאת או אחרת מלווה לא רק את הילד אלא גם את הוריו. את ההורה הרואה את משימת גידול הילד כפרוייקט מלווה מתח תמידי הנובע מאי הוודאות שצופן העתיד. איך יכול ההורה לדעת שמה שעשה למען ילדו הוא מספיק כדי לעלות בסולם ההתפתחות כראוי? אולי לא בחר את הפעילויות הנכונות? ובכלל מחקר חדש מספר לו שאם היה משמיע לילדו מוסיקה של מוצארט עוד בבטן אימו היה מרוויח עוד כמה נקודות במבחן האיי. קיו. איך הוא יכול לדעת?

וכך גידול הילד הופך למטלה מתישה, ולמי בכלל יש כוח לשחק או לשמוח שהאחריות היא כל כך כבדה?

עמדה זו – הילד כפרוייקט, היא לא מוסריות בעליל. בכל פעם שאנחנו רואים אדם אחר כפרוייקט, ומציבים לו את המטרות שעליו לשאוף אליהן בחייו, אנחנו לא מכבדים אותו כאדם נפרד, בעל פנים משלו, רצונות משלו, חולשות וסגולות משלו המעניקות לחייו את הטעם המיוחד לו. וכך גדל הילד באמונה שהוא  עוד בורג בתוך הסחף העצום של החברה והתרבות להצלחה אקדמית או כלכלית או כל אידאל שולט אחר.

ואיך אפשר לשחק ולשמוח כשחייך מכוונים על ידי כוחות שאינם רואים בך אדם לעצמו אלא עוד בורג במכונה?

והספרות?

הספרות כמו כל אומנות היא מפירותיו של המשחק. אין לה מטרה משלה אלא נובעת היא מתוכו של היוצר. ולצורך העניין, לא רק הסופר שכתב את הספר, והמאייר שאייר אותו הם היוצרים, אלא שבכל רגע ורגע שהורה מספר לילד סיפור, שניהם – הורה וילד, יוצרים ברגע הזה את יצירתם שלהם. ההורה - באופן קריאתו, בהטעמותיו המיוחדות ובניגון קולו, והילד בדרך המיוחדת בה מתישבים חלקי היצירה בתוך הכרתו – המילים המוכרות והחדשות, הרעיונות, ההקשרים המיוחדים שהם יוצרים עם מה שהוא כבר מכיר ומה שיכיר בעתיד. וכשהיצירה כבר מוכרת ואהובה יצור אותה הילד שוב ושוב בנימת קולו המיוחדת, בניע פניו, ובסיפוק שהוא חש בעת יצירתו, כשהוא מקריא את הסיפור לעצמו. את הפעולה של הקריאה מלווה אם כך טעמו של המשחק. כשהשמחה, הסקרנות וההתלהבות הן בנות לוויתו הקבועות.

ואולי ככזאת דומה הספרות לילד. כשהיא הופכת להיות עוד כלי להשלמת הפרוייקט החינוכי אנו חוטאים לטבעה העמוק. להיותה פרי משחק ויצירה ולא אמצעי להשגת מטרות כאלה או אחרות.

אבל מבחינה מסויימת צודקת אותה מומחית לעניני התפתחות. היא מכירה בחושיה שקריאת ספרות תומכת באופן כלשהו בילד, בהוריו ואף בקשר בינהם. ואכן לסיפורים ושירים מעלות רבות במענה על צרכים אנושיים אוניברסליים – הצורך בארגון המציאות בדרך יחודית, בקצב, במוסיקה, בצבע, בצליל, בדימוי וביצירת משמעות. אלו צרכים משותפים שחולק הילד עם הוריו מהיותם בני אדם, והקראת הסיפור נותנת מענה לשניהם כאחד.

ועוד רבות וטובות אפשר לדבר על תפקידה של הספרות-אומנות בחיי האדם ולהתווכח על סגולותיה התרפויטיות או ההתפתחותיות, אבל אז ניטל ממנה עסיסה וניחוחה, והורה המסור היושב עם ילדו מקריא לו ספר כדי להציל עוד כמה שנות לימוד בעוד חמש-עשרה שנה לכל הפחות עושה זאת כעוד  מטלה בין אינספור המשימות שלו.  וכך נראית הספרות וכך נראה הספר וכך נראה הרגע...

אז איך אפשר לדעת מה להקריא לילד?
איך אפשר לדעת מה מתאים? מה טוב?
איך אפשר לבחור מהמגוון העצום והמבלבל?

גם כאן התשובה היא המשחק – ביחרו את הספרים לילדיכם כמי שבוחרים לשחק. מה שמושך אתכם, מה שמסקרן, מה שמלהיב, מה שמוצא חן בעיניכם, מה שיפה ואולי גם מה שמזמין אתגר.

קיראו לילדכם את הספר ש"קורא" לכם. התבוננו בצבעים, ביופי של האיורים, בעיצוב של הדף, בפרטים הקטנים שמושכים אתכם. הקשיבו למוסיקה, לצליל, למקצב, לקצב. שימו לב לרעיונות, לדימויים, לעלילה.

וקיראו לילדכם את הספרים שאתם אוהבים!